Time once again for our not-at-all-weekly segment exploring issues of relative importance to the Jewish community and whether perceptions and attitudes stack up to the rigors of Halachic analysis (Frum) or kneel at the knees of wisdom and reason (Krum). As always, there can be no middle ground.

This Week’s Entry: Thanksgiving. This debate typically follows the model offered to us by these two typically rational, even-keeled posts on the irritatingly right-leaning news website The Yeshiva World:

[First guy, a.k.a. “akuperma:”]

Well, maybe when President Obama proclaims the holiday (that’s short for Holy Day) this year, he’ll be the first president to ignore a reference to a diety (we can just thank the government), thereby eliminating the shailoh of Thanksgiving be ing a day to give thanks to a god (small “g”), which would be of avodah zarah.
Perhaps because most Yidden are familiar with Catholic and Eastern Orthodox Churchs with their structured clergy and formal rituals, they don’t realize that Thanksgiving is a religious holiday, albeit one whose origins are in the Protestant religious tradition.
If someone knows of any gedolim who observe the avodah of this yuntuf (eating a Turkey, a bird which was actually considered treff back in the 17th century), please let us know.

[Second guy:]

Akuperma- you make me laugh so hard….
I will be enjoying my turkey dinner with all the trimmings iy”h next Thursday.
I will be sure to read your comment at my table as good pre-purim torah as I munch on a drumstick.

[Jews can turn any issue into a cause for Sinat Chinam, no?]

Discussion: Rav Moshe Feinstein wrote four Teshuvot on the issue of Thanksgiving, which we will explore closely in this post. For those who would like to follow along in the original text, I will make reference to these Teshuvot (in bold) using their source numbers in the attached Mareh Mekomot (sources).

In 1963 (Source 8), Rav Moshe did not deal directly with the question of Thanksgiving per se, but rather with the propriety of marking other occasions, such as a wedding or Bar Mitzvah, on secular holidays. For most of the short Teshuva, he deals with “ימי איד של הנכרים” – presumably Christmas or Halloween. For the purposes of discussion, he divides the possible Jewish occasions into two categories: a סעודה המחוייבת, an occasion whose date cannot be changed or the changing of which would entail significant Halachic leniency – chiefly a Brit or Pidyan Haben. These he feels should be left on their original date, “דאין לאסור בשביל מראית עין.” A Bar Mitzvah or wedding, he says, which can be scheduled on any day one would like, should not be scheduled on a non-Jewish holiday.

Rav Moshe then concludes with this line: ויום ראשון משנה שלהם, וכן טענקס גיווינג, אין לאסור מדינא, אבל בעלי נפש יש להם להחמיר – although one may schedule a wedding or Bar Mitzvah for Thanksgiving or New Year’s, he does not feel that this is the best course of action. We are not told exactly why. What’s to be afraid of? Where’s the מראת עין? That he left for his later Teshuvot on the issue, all of them appearing within a few months’ span in 1981.

In Iyar of 1981 (Source 9), Rav Moshe responded to a direct question about Thanksgiving itself presented to him by Rav Ephraim Greenblatt, the venerable icon of the Memphis Jewish community and a noted student of Rav Moshe. In order to understand Rav Moshe’s response, we must look back at some of his own source material. Tosafot (Source 4), speaking to the Gemara’s discussion of the propriety of burning dead Jewish Kings (Source 3), defines the prohibition against following the ways of the non-Jews – ובחוקותיהם לא תלכו – in two possible ways: אחד שעושין לשם חוק לעבודת כוכבים, ואחד שעושין לשם דעת הבל ושטות שלהם.” Although burning a dead King is not technically חוק עבודה זרה (as we see this practice followed by Jews throughout Tanach), it may nonetheless have attained the status of חוק הבל ושטות – a silly or meaningless practice – by its being practiced flippantly by non-Jews. The Gemara itself (Source 3) uses a different formulation: שריפה לאו חוקה היא, אלא חשיבותא היא – to other faiths, who only burned certain dead Kings, burning a dead King implied a measure of importance for that individual, which in itself shows that that act carries with it a degree of aura for that King, which could be tantamount to Avodah Zarah.

Rav Moshe’s ruling (Source 9) comes on the basis of this Gemara and Tosafot:

… אלא שמה שאסור לעשות שמחה לכבוד יום זה הוא מדין “ובחוקותיהם לא תלכו,” אף שאין זה חוק לעבודה זרה, אלא חוק הבל ושטות בעלמא. כדאיתא, שאיכא איסור כזה בתוספות עבודה זרה דף י”א עמוד א, דיבור המתחיל “ואי,” בסופו …

However, Rav Moshe clamps down very hard on any notion that celebrating Thanksgiving is tantamount to committing Avodah Zarah – even though, he admits, the original Thanksgiving celebrants may have made that very connection themselves – because today’s celebration of Thanksgiving is far more innocuous and secular:

ולא משום שאיכא בזה חשש דמיון לשמוח ביום איד של עבודה זרה כנוכרים,שהרי אין יום זה איד שבדו הכומרים, אלא מעצמן עשו שמחה ביום זה. ואף שאז אולי היו הנוכרים שעשו זה עובדי עובדי זרה, ונתנו שם בדבריהם דברי שבח להעבודה זרה, אינו שייך זה לשנים אחרונות, שאחרים התחילו גם כן לקבוע סעודות ביום זה, שהם לא שייכי לאיזו עבודה זרה. וכי כל אדם, אף של נוכרים, עושה דווקא שמחות לעבודה זרה, וגם הרי בזמן הזה רוב שמחות וסעודות שלהם אינם לעבודה זרה. וגם דאין מקריבין קרבנות, וליכא שום תקרובת לעבודה זרה, כמפורש בתוספות ריש עבודה זרה דיבור המתחיל “אסור,” אף בימי האיד שלהם. ואין דברי התיפלה שאומרין בסעודתן, אוסר מלאכול מצד איסור עבודה זרה, אף בנוכרים שעושים זה לכבוד אמונתם.

[Rav Moshe even has a little something for “akuperma:”

ומי שאמר שהוא איסור עבודה זרה, ואיכא על אכילת תרנגול הודו ביום האיד דטענקס – גיווינג חומרא ד”יהרג ואל יעבור,” לא ידע העובדא, ואף אינו יודע דיני ד”יהרג ואל יעבור!”

See there in Source 9 for more on that.]

On the basis of ובחוקותיהם, Rav Moshe further discourages one’s eating turkey on Thanksgiving altogether (Source 9), even coincidentally and without a thoughtful connection to Thanksgiving, although he sees no problem with eating it the rest of the year (Source 9).

Source 10 is the odd-ball in this debate. Less than a month after he wrote that last Teshuva prohibiting Thanksgiving on the basis of ובחוקותיהם לא תלכו, Rav Moshe was asked אם אסור, מצד “בחוקותיהם לא תלכו,” להשתתף בסעודת יום ההודייה שעושים בארצות הברית. While that should have been relatively straightforward at this point, he responded without ever addressing that exact question, instead giving a new reason for not celebrating Thanksgiving: בל תוסיף, the prohibition of adding new rituals or holidays to the calendar. On those grounds, Rav Moshe responded, rather remarkably, that he did not see any problem with celebrating Thanksgiving as a temporary, non-obligatory celebration, even repeatedly over many years:

… מכיוון שבספרי דתם לא הוזכר יום זה לחג, וגם לא שיתחייבו בסעודה, וכיוון שהוא יום זכר לאנשי המדינה, שהוא גם כן שמח בהמדינה שבא לגור לכאן עתה או מכבר, לא מצינו בזה איסור, לאו בעשיית שמחה בסעודה, ולא באכילת תרנגול ההודו (אינדיק) … אבל ודאי אסור לקבוע זה לחובה ולמצווה, אלא לשמחת הרשות עתה. ובאופן זה, בלא קביעות חובה ומצווה, יוכל גם לשנה האחרת, גם כן לשמוח, ולעשות בו סעודה (ועי’ עוד בזה להלן סימן י”ב).
אבל אני סובר, דמכל מקום, אסור לעשות יום קבוע בשנה לחוג זה, ורק בשנה ההוא, שכבש ינאי המלך, בזה עשה השמחה, ולא לקביעות. ויש בה גם משום בל תוסיף, עיין מגילה דף ז’ עמוד א, וברמב”ן בפירוש על התורה דברים על פסוק לא תוסיפו (דברים ד’ ב’). ואף שיש לדון לענין הלאו, מכל מקום, איסור ודאי הוא זה.

That astounding conclusion – that the only possible problem with Thanksgiving could be בל תוסיף, and that even that problem could be circumvented relatively easily – raised the eyebrows of Rav Moshe’s grandson, Rabbi Dr. Mordechai Tendler, who wrote to his elderly grandfather two months later, compelling the great Sage to explain himself in a third and final Teshuva (Source 11). Here, after acknowledging the self-contradiction, Rav Moshe gets to work explaining an important distinction within the world of ובחוקותיהם לא תלכו, one caused by an ambiguity in the Rama in Source 5:

שולחן ערוך יורה דעה סימן קעח סעיף א
… וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג, ולחוק, ואין טעם בדבר, דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי, ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם.

A close reading of the Rama (Source 5) reveals a critical ambiguity: he says that there is a problem with copying a non-Jewish rite if אין טעם בדבר, there is no rational reason for that practice, because there is concern that such a practice may be דרכי האמורי, a practice with an idolatrous origin. Rav Moshe (Source 11), however, wonders the following:

אבל ברור, שאין כוונת הרמ”א שאין בו טעם כלל, שודאי הוא הדין אף אם יש טעם, אבל אינו טעם שכדאי לחדש בשביל זה איזה מעשים לעשות – שאם כן, זה שעושים איזה דבר לקביעות בשביל זה, הוא דרכי האמורי! ואין כוונת הרמ”א דאיכא למיחש ביה שמא אין עושין זה בשביל הטעם (מאחר שאינו חשוב) אלא משום דיש להם טעם אחר שאינו ידוע לנו, שהוא מענייני כשפים, שהן דרכי האמורי. אלא כוונתו דלקבוע עשיית מעשים בשביל דבר שאינו חשוב לידע ולזכור זה – הוא עצמו דרכי האמורי!

Of course a rite is forbidden if it has no reason whatsoever, but suppose a practice does have some sort of stated reason (hint: I’m eating turkey because it’s Thanksgiving), but one that is disconnected to the day or occasion being celebrated – a stupid reason, if you will. In such a case, posits Rav Moshe, performing such an act might be forbidden not because there might be a deeper, long-forgotten, idolatrous reason, but because the very act of connecting the arbitrary practice with the holiday right here and now ipso facto constitutes דרכי האמורי! Rav Moshe assumes that this could be the case for Thanksgiving:

… וזה איכא בעשיית יום שמחה למעשה זו. שאכלו אותן האנשים בבואן למדינה זו. ואירע שלא היה להם, איזה זמן, מה לאכול, ואכלו תרנגולי הודו – שלא היה זה עניין גדול להתיישבות דאמעריקא …

Rav Moshe’s weird American History lesson (Source 11) notwithstanding (the pilgrims had plenty to eat at first, but ran out of food in later years, and were sent boats from Europe carrying turkey), the connection between turkey and Thanksgiving is at best tenuous and at worst Halachically challenging. Making such an arbitrary connection, Rav Moshe argues, is not a problem because it might hark back to some old idolatrous practice, but because making that odd connection in and of itself constitutes דרכי האמורי and thus violates ובחוקותיהם לא תלכו.

Or perhaps, wonders Rav Moshe, the Rama meant to prohibit rituals which have the status of אין טעם בדבר but not those which are entirely disconnected from any religious origin or undertone whatsoever:

אבל אפשר לפרש שלעניין האיסור דלאו “ובחוקותיהם לא תלכו,” אין צורך בהיתרו לטעם שהיה מועיל גם לדינא לנו לעשות שמחה קבועה לזה אם היה אירע זה לישראל. אלא סגי להתיר בטעם שמועיל למנהגא דאינשי אף הנכרים, דכיוון שאין עושין זה בשביל עניני דתיהם, ולא בטעמי דתיהם, אלא הוא לזכר דבר, שלא שייך לדתיהם, שלא נעשה זה על ידי כומרים אלא על ידי אינשי דעלמא שלא היו אדוקין בדתי עבודה זרה שלהן. כיון שאין עושין זה מצד שייכות לדת שום עבודה זרה שבעולם, אין בזה משום “ובחוקותיהם לא תלכו.”

Rav Moshe proceeds to point out that even the Rama permits, for example, doctors wearing blue robes, something entirely disconnected from any Church origin and meant merely to convey a sense of status or respect. Here, too, wonders Rav Moshe, could we permit celebrating Thanksgiving because, while it has no rational reason (אין טען בדבר), and it is arbitrary and meaningless, it is also, however random, a way to honor one’s country, which in and of itself is positive?

Rav Moshe concludes by examining the very next line in the Rama:

שולחן ערוך יורה דעה סימן קעח סעיף א
… אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד, שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר (מהרי”ק שורש פ”ח). לכן אמרו: שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי (ר”ן פ”ק דעבודת כוכבים).

In other words, in order to permit a rite celebrated because of a ritual but also logically disconnected from it, that practice cannot have a neutral connection (like Thanksgiving); it must have a תועלת – a positive, useful connection. Because eating turkey on Thanksgiving does not have such a useful, positive function, Rav Moshe concludes by leaning toward the argument that it could possibly be a violation of ובחוקותיהם לא תלכו:

… שכן משמע יותר לשון הרמ”א בסופו בדברים המותרים – שכתב, “אבל דבר שנהגו לתועלת” וכו’, “או טעם אחר, מותר,” ששם, יש יותר לדייק ענין המותר, שהוא דווקא בדבר שיש בו תועלת ממש – מברישא, שנקט ענין האיסור, שכתב שאינו אסור אלא בדבר שנהגו בו “משום פריצות” וכו’ “או בדבר שנהגו למנהג ולחוק, ואין טעם בדבר …”

Verdict: Krum. While Rav Moshe argues repeatedly against any notion that celebrating Thanksgiving is actually עבודה זרה, and while he talks away בל תוסיף as long as one does not create a קביעות out of his observance or attach that much importance to it, and while even the Rama is ambiguous as to whether one may not perform a ritual אשר אין בה טעם only if it is rooted in a religious origin or has religious undertones or whether one may not perform that ritual even if it lacks said religious origin, Rav Moshe does conclude that there is reason to be strict on the basis of the Rama’s needing a definite, defined purpose (תועלת) in order to obfuscate ובחוקותיהם, which purpose does appear to be lacking here.

Let’s keep in mind, though, that even Rav Moshe’s stringent position, which is not necessarily the final word on this topic, applies only to eating turkey, not to getting together with family and expressing gratitude to Hashem for putting us here. Perhaps Rav Moshe’s position on תועלת should make us rethink the way that we celebrate Thanksgiving and try to reconnect with Thanksgiving as a day more meaningful than eating turkey. If Rav Moshe’s position does not speak to us Halachically, how about emotionally? In any event, until someone can perhaps find a meaningful reason to eat turkey specifically on the fourth Thursday in November, perhaps there are other, more meaningful ways to honor, respect, and thank one’s country than by eating turkey, a food which, although Rav Moshe seems to assume is Kosher, many other Poskim have found problems with on the basis of turkey’s lacking a clear Mesorah. But we’ll leave that for another week …